אז מה עושים עם תפוח רקוב?

- "אני יודע שזה לא קל לך, אבל תבין, יש לנו אחריות. אסור לתת לתפוח רקוב אחד לקלקל את כל הערימה".

- "אבל זה יהיה הסוף שלו, אני יודע. אחרי כל מה שהוא עבר, אנחנו נקודת האחיזה האחרונה שלו לפני ההתדרדרות הסופית. אם גם אנחנו נפנה לו עורף, הדלת שתיסגר לא תיפתח עוד לעולם...".

הדילמה
במדינת ישראל עונש המוות שמור למקרים נדירים ביותר. אך ישנם מצבים בהם גם אנשים מן השורה צריכה להכריע בדיני נפשות שעשויים לחרוץ גורל ולהשפיע עמוקות על עתידם של אחרים. מה עושים במקרה של תלמיד או חניך המתנהג בצורה בעייתית? מצד אחד, הוא עלול להשפיע לרעה על אחרים ולגרור אותם למקומות שליליים. מצד שני, סילוקו עלול לגרום להתנתקות סופית שלו מדרך הטוב ולהתדרדרות חמורה. איך מכריעים בשאלה כזו? האם טובת הכלל צריכה לעמוד לנגד עינינו או שמא כל אדם הוא עולם שלם, וצריך לעשות כל מאמץ שלא להקריב אדם בגלל השערות וחששות של השפעה על אחרים.

רבן גמליאל הציב רף גבוה כשקבע את תנאי הקבלה לישיבה שלו. "כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש" (ברכות כז,ב). כשרבי אלעזר מתמנה במקומו לנשיא המדיניות משתנה. הוא פותח את השערים לרווחה ומאות ספסלים מתווספים באותו יום לבית המדרש. במחלוקת החינוכית בין שניהם נראה שהגמרא שם מכריעה כפי הדרך השניה - דרך ההכלה והפתיחות של רבי אלעזר נכונה יותר. גם מי שיש לו עוד כברת דרך גדולה בעבודת המידות, גם מי שמתקשה לימודית, גם מי שאינו עומד ברף הגבוה שאנחנו רוצים להציב – יש לו מקום תחת המטרייה החינוכית שלנו. אך מה לגבי מישהו שהוא מקולקל מבחינה מוסרית? ומה אם הוא גם גורר אחריו ומשפיע לרעה על אחרים? האם לא לגביו אמרו חז"ל "כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגהינום" (חולין קלג,א)?

עקידת ישמעאל 
השבת אנו קוראים את הסיפור מעורר ההשתאות על עקידת יצחק. סיפור שהסתיים למרבה המזל בהפי-אנד. אברהם ויצחק חוזרים הביתה יחדיו. באותה פרשה יש לעומת זאת 'עקידה' של בן אחר של אברהם שכן יוצאת אל הפועל. גירוש ישמעאל. שרה, שחששה מהשפעה שלילית של בן הגר המצרית על יצחק, לוחצת על אברהם, אביהם של שני הילדים, להוציא מביתו את ה'תפוח הרקוב' בטרם יקלקל את בנה. אברהם מרגיש קרוע בתוכו ורק ציוויו של הקב"ה לשמוע הפעם בקול שרה, כמו גם ההבטחה שהוא לוקח אחריות על ישמעאל ולא יאונה לו רע ("וגם את בן האמה לגוי אשימנו"), דוחפים אותו להרחקת הילד מביתו.

יותר מאלף וחמש מאות שנה לאחר מכן נהג יהושע בן פרחיה, נשיא הסנהדרין, באופן דומה ודחה את תלמידו יש"ו הנוצרי, כשהוא מסרב לקבל את בקשתו לחזור בתשובה. ההשלכות של המהלך הזה היו הרות גורל להיסטוריה העולמית, וחז"ל אף ביקרו את מעשהו של הרב, שלא היה צריך לנתק את הקשר עם התלמיד הסורר – "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו" (סנהדרין קז,ב).

האלטרנטיבה
בתוך מערכת השיקולים הסבוכה בדרך להכרעה בהתלבטות הקשה כדאי גם לקחת בחשבון את השיקולים הבאים. ראשית, הרחקה של תלמיד עשויה לפעול לעיתים דווקא לטובתו. למרות שהוא מכריז בעקשנות על רצונו להישאר, במקרים רבים הוא 'כלוא' בתוך התדמית שבנה לעצמו במקום הישן. הוא סובל מיחסים עכורים עם צוות המורים והתלמידים, ומשקעים מן העבר מונעים ממנו להתנהג אחרת ממה שהורגל. דווקא מעבר למקום אחר עשוי לתת לו סיכוי לפתוח דף חדש.

ממילא גם כשמחליטים להרחיק אותו מהשבט/הכיתה/בית הספר – אין 'לזרוק' אותו החוצה ולשכוח ממנו. יש להתאמץ למצוא עבורו מקום חלופי שיעזור לו להחזיק את הראש מעל המים ואולי אף להצליח יותר מאשר במקום הקודם. אם יש אפשרות לשמור איתו על קשר באופן אישי, ולשדר לו שהמעבר שלו היה בגלל חוסר התאמה למקום הקודם ולאווירה שלו, אך יש כלפיו חיבה ונכונות לסייע, יש בזה עניין רב.

מבחינה מערכתית חשוב לטפח ולחזק מוסדות מיוחדים שיהיו מיועדים לתלמידים שלא נקלטו במקומות אחרים, ולהקצות לשם את מיטב אנשי החינוך והמשאבים כדי לתת לאותן נשמות נפולות הזדמנות אמיתית לעתיד חיובי יותר.

פורסם בעלון השבת "שבת בשבתו". כתב: הרב יוני לביא